זכורים את רפיח? לחודשים, ממשלת ביידן התנגדה בצורה מרה לפלישה ישראלית למעוז האחרון של חמאס בעזה. המנטרה הייתה שאין לישראל "תוכנית ייצוגית" לפינוי 1.3 מיליון אזרחים בעיר. עם זאת, הישראלים המשיכו הלאה, ושבועיים לאחר מכן הם פינו בצורה בטוחה כ-950,000 אנשים.
זה היה אמור להיות בלתי אפשרי. רפיח הפך לקו אדום עבור מר. ביידן על פי הלוגיקה שאין דרך לבצע פעולה גדולה עם כל האזרחים הללו במקום. זו הייתה הצדקה לאיסור הנשק של הנשיא. "אנחנו נתעלם מיכולתה של ישראל להוביל מלחמה באזורים אלה," אמר.
אפילו כאשר הפינוי החל, שר המדינה אנטוני בלינקן חזר על כך שאין לישראל "תוכנית ייצוגית". יועץ ביטחון לאומי ג'ייק סאליבן הוסיף, "אנחנו עדיין מאמינים שזה יהיה טעות להתחיל במבצע צבאי גדול בלב רפיח." כאשר הפינוי התחיל לעבוד, צוות ביידן המשיך לבקר במוכנות הישראלית ל"היום לאחר" הקרב העיקרי, כאילו הצלחה ברפיח הייתה עיקר נתון.
רפיח נשאר קריטי לכל תוכנית ליום לאחר, מאחר ששום דבר לא יעבוד אם חמאס מושל בטריטוריה עם גדודי צבא ושולט בגבול עם מצרים. ישראל כבר גילתה 50 מנהרות שחוצות מרפיח למצרים למטרות סחר בלתי חוקי. לאחר שחיילים יסיימו לנקות אזור מוגן לאורך הגבול, ישראל תוכל לחסום את חמאס ממצרים, מפתח ללכוד את כל המרד שייגרום.
אף על פי שהליברלים הישראלים לא יאהבו לשמוע זאת, ישראל כנראה תצטרך למלא את הריק בעזה לזמן מה. אף על פי שהימין הישראלי לא יאהב לשמוע זאת, המטרה תהיה לפתוח דרך לממשלה מקומית. הפוליטיקה, כאן ושם, מסבירה למה הייתה קל יותר להתחזות שאין תוכנית כלל.
